החלטה בתיק בש"א 15956/07

התובעת עותרת למתן צו המורה לנתבעות לאפשר לה עיון והעתקה בהסכם חכירה שנחתם בין הנתבעות לבין הדר חברה לביטוח בע"מ ועטרה חברה לביטוח בע"מ, ואוזכר בסעיף 3 ג' לתצהיר הגילוי מטעם הנתבעות (נספח א' לבקשה).

התובעת טוענת, כי בפגישה שהתקיימה ביום 17/6/07, היא עיינה בתיק ההפקעה נשוא התביעה, ובין יתר המסמכים איתרה גם את חוזה החכירה האמור. באותו מעמד, סירבו הנתבעות לאפשר לתובעת עיון והעתקה בחוזה, בטענה שעליהן לברר, קודם לכן, האם הוא נחתם. בחלוף שבועיים ממועד אותה פגישה, ורק בעקבות פנייה נוספת מצד התובעת, הודיעו הנתבעות כי החוזה אכן נחתם, אך למרות זאת, הן עמדו על סירובן לאפשר לתובעת עיון והעתקה בחוזה, בטענה שהוא אינו רלוונטי להליך.

בכתב התביעה נטען, כי בניגוד למצגים שהוצגו לתובעת בנוגע למצב התכנוני, בוטלה הרחבת הדרך בשטח המופקע והוקם חניון תת קרקעי בן ארבע קומות, המיועד לשימוש מסחרי, ובכך שונה המצב התכנוני באופן המשפיע מהותית על שווי המגרש והזכויות בו. התובעת טענה, כי שינוי ייעוד ההפקעה מכביש לחניון מסחרי, אינו כדין ואינו סביר, ונועד לשלול מהתובעת את הפיצויים המלאים שלהם היא זכאית בגין ההפקעה של השטח, תוך פגיעה בזכויות הקניין שלה. בנוסף, טענה התובעת, כי כתוצאה מכך, היא מכרה את המקרקעין במחיר המשקף מצב תכנוני נחות ולא אמיתי.

בבקשה הנוכחית, טוענת התובעת, כי בניגוד לעמדת הנתבעות, חוזה החכירה רלוונטי להליך, שכן הוא קשור למהות השימוש המסחרי של העירייה בחלקות המופקעות.

התובעת טוענת, כי היא ניהלה משא ומתן עם קבוצת חברות הביטוח "הפניקס", למכירת החלקות, בהתאם להנחה, שהן יועדו למטרת דרך. במסגרת המשא ומתן, הצדדים הניחו שהתובעת אינה זכאית לפיצוי בגין ההפקעה, ובהתאם לכך, הם לא התייחסו אליו בקביעת התמורה החוזית. ביום 1/11/93 נמכרו החלקות לקבוצת הפניקס במחיר המשקף את המצב התכנוני שהצדדים סברו שקיים בפועל.

לאחר מכירת החלקות התברר לתובעת כי עוד בתקופה שהתנהל משא ומתן בין הצדדים, תוכננו שינויים מפליגים בתכנית המתאר, במסגרתם בוטלה הרחבת הדרך שתוכננה, נקבע שטח פרטי פתוח שישמש בהמשך לשטח ציבורי וניתנו הוראות להקמת חניון ציבורי תת קרקעי מתחתיו.

התובעת טוענת, כי קיומו של חוזה החכירה מאמת את החשד שהנתבעת 1 התקשרה עם חברות הביטוח בקבוצת הפניקס, בחוזה חכירה לתקופה של 99 שנים, והחברות-הרוכשות קיבלו את אישורה לבצע עבודות במקרקעין המוחכרים.

ניתן להיווכח, כי בבקשה הנוכחית חזרה התובעת על הגירסה העובדתית שהובעה בכתב התביעה, תוך שהיא מתייחסת למשא ומתן שנוהל עם חברות הביטוח ולהסכם המכר שנערך עימן.

בתגובתן לבקשה, טוענות הנתבעות, כי המקרקעין הופקעו על ידי הנתבעות מהצד השלישי (חברות הביטוח) כשש שנים לאחר שמכרה התובעת את זכויותיה לצד השלישי, וכשבע שנים לאחר שהתובעת מכרה את זכויותיה במקרקעין לצד השלישי, ולכן חוזה החכירה אינו רלוונטי להליך.

בכתב התשובה לכתב ההגנה טענה התובעת, כי לאחר שהיא מכרה את המקרקעין, שונה ייעודם המקורי, וההפקעה המקורית בוטלה, תוך הפחתה ניכרת בשווי המקרקעין, אך אין ציון מפורש של זהות הרוכשים או של עיתוי המכירה.

אני סבור, כי מידת הרלוונטיות של חוזה החכירה תלויה בעיתוי עריכתו ובמעורבות הצדדים לו (בעיקר חברות הביטוח), ואלו הם שני פרמטרים הטעונים בירור לגופו של עניין, במסגרת הבירור הראייתי של ההליך.

בשלב זה, ניתן לקבוע, כי, על פני הדברים, חוזה החכירה קשור בצורה כזו או אחרת לעובדות הרלוונטיות להפקעת החלקות, שהיו בעבר (הלא-קרוב) בבעלות התובעת. בהתאם לכך, חוזה החכירה רלוונטי להליך, גם אם בסופו של דבר יסתבר, שבאופן עקיף בלבד.

לאור זאת, הנתבעות יעבירו לעיון התובעת, בתוך 30 יום, את חוזה החכירה האמור.

אין צו להוצאות. 

ניתנה היום א' בשבט, תשס"ח (8 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.